"כמו העצים, גם הצבים מתים זקופים" ביאנקה אשל גרשוני 1932-2020

"כמו העצים, גם הצבים מתים זקופים"

ביאנקה אשל גרשוני 1932-2020

בשבוע שעבר, בגיל 87, נפטרה בביתה האמנית ביאנקה אשל גרשוני, אחת מהצורפות והאמניות היחודיות והמקוריות שפעלו בארץ.

לפני כשנתיים ביקרתי אותה בביתה ממנו לא יצאה שנים, והיא, שדלתה הייתה תמיד פתוחה לכל אחד, הסכימה לספר לי על הקשר המיוחד שלה לבית, על השפעתו על עבודתה ועל החלטתה להסתגר בו בשנים האחרונות ולוותר לגמרי על היציאה לעולם החיצון. באותו הזמן, אף אחת מאיתנו לא העלתה בדעתה שכשתיפרד ביאנקה מהעולם, נהיה כולנו באותו מצב הסתגרות בבית..

כאדריכלית, הייתי סקרנית לדעת מה מייחד בית ואדם שהפכו עם השנים להיות כמעט מעין ישות אחת? איך קורה שאדם נמרץ ופעיל נסגר בביתו ולא יוצא ממנו? ואיך נראה בית שהוא עולם?

במבט לאחור קל לראות איך זה קרה. איך מלכתחילה, לפני 50 שנה התאהבה ביאנקה דווקא בבית הזה ונקשרה בו. בית בן שתי קומות שהיה כבר אז די ישן, בסגנון באוהאוס מודרני ונקי, עם חללים גבוהים ואור טבעי בשפע.

כשרכשו את הבית ביאנקה ובעלה הצייר משה גרשוני' היו בקומה העליונה שתי דירות, ובשיפוץ שערכו הרסו את הקיר המפריד בניהן ויצרו דירה אחת על שטח הקומה העליונה כולה, אליה עולים בגרם מדרגות חיצוני תלול.

כפי שניתן לשער הדירה מתוכננת בצורה בלתי שגרתית, בהתאם לאישיותם ורצונם של בעליה.  יש בה חלל מרכזי גבוה וגדול, בדומה לליוואן בבית ערבי מסורתי, אליו נכנסים ממבואת כניסה, וחדרי השינה נפתחים הישר אליו משני צדדיו.

המטבח הצנוע נשאר כשהיה לפני 50 שנה                                                                                                                                  צילום: נעמה עילם

ככל שעברו השנים, כשגדלו הילדים ועזבו את הבית וביאנקה העבירה את הסטודיו שלה מהחצר למטה אל תוך הבית עצמו, כך הלך ופחת אצלה הצורך לצאת החוצה. עולמה הפנימי גדל וצמח ומילא את ביתה, והפך להיות עולמה הפיזי. בראיון שערכה עימה דנה גילרמן ב-2007 סיפרה ביאנקה: ""אני מתחבאת מתוך בחירה ומציגה לעתים רחוקות – כי חשוב שאנשים יראו מה אני עושה. אבל מה שיותר חשוב לי זו העבודה שלי בתוך הבית… יש לי עניין עצום בתוך עצמי. אני יושבת פה לפעמים עשרה ימים, לא מסובבת את המפתח שבדלת, לא יוצאת החוצה. אנשים שואלים, 'תגידי, את פסיכית, איך את יושבת כל כך הרבה זמן לבד בבית'. אני אומרת, קודם כל אני לא לבד, יש לי כל כך הרבה עבודות פה שחוגגות אתי, וחוץ מזה אין לי רגע של שעמום".

זהו עולמה של ביאנקה, מרחב אינסופי בו יש לרוחה החופשית מקום ללא גבול גם כשהוא עמוס וגדוש עד אפס מקום ביצירותיה ובעבודות אמנות של חבריה. כשבאתי לבקרה כבר התקשתה ללכת, אך ממקומה ליד השולחן הגדול הנחתה אותי בסיור ברחבי הבית, וסיפרה לי את סיפורי העבודות השונות, ומה שלא מוצג בחדר הראתה לי בספרים, במחשב ובטאבלט.

החלל המרכזי עמוס עבודות, כל אחת מהן עולם ומלואו                                                                                                          צילום: נעמה עילם

אינני מומחית ליצירתה. אפשר לקרוא ולהעמיק בה במאמרים רבים שפורסמו עם השנים ובספר "ויהי במראת הכסף", שערך מרדכי גלדמן שאהבה מאוד (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). אולם לא צריך להיות מומחה גדול כדי לראות, והיא גם אמרה לי מפורשות, שבעיניה "יש אמנות בכל דבר, שנעשה עם ניצוץ של משורר" בבית הזה האמנות היא החיים, והחיים הם מעשה האמנות. תכשיטים בהם שילבה סקוצ'ברייט (אותה ברזלית ישנה לקרצוף כלי מטבח) עבודות אמנות שחיזקה עם קשירות גרביוני ניילון, שיחותיה עם השכול דרך עבודותיה והעבודות המקסימות שהיא יוצרת כמתנות לילדיה ונכדיה, כולם מתקיימים במקביל בעולמה בו לא משעמם לה לרגע, אפילו כשידיה כבר פגועות ואינה יכולה לעבוד בחומר כבעבר.

ביאנקה מראה לי צילום של פרפר שהכינה לנכדה חליל שאוהב פרפרים, נייר אלומיניום וצבע זכוכית.                                                                                                                                                  צילום: נעמה עילם

בימים אלה, בהם כולנו ספונות בבתינו, כולנו כאותם הצבים המופיעים ברבות מעבודותיה של ביאנקה, סוחבות את בתינו ומשפחתנו על הגב, בוראות עולמות חדשים ומתחבאות מהסכנות האורבות בחוץ. חכמתה העתיקה של ביאנקה יכולה ללמד אותנו משהו על החיים ועל הבית. חכמתה נמצאת בעבודותיה, ובמילותיה החכמות הנשלחות אלינו בקולה השמור בזכרון הטלפון שלי, מילים של אשה זקופה וגאה, שלמה עם עצמה, עם גופה וגילה, השורדת בכח אהבתה לאדם ולחיים של יצירה.

ביאנקה מראה לי את סדרת התכשיטים בספר, אצלה נותרה סיכה אחת שאהבה במיוחד                                                       צילום: נעמה עילם

סיפרה לי ביאנקה : " לפני 20 שנה גיליתי שאני צב, זה היה אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, שבה הייתי סגורה עם הילדים בבית. השתגעתי, זה עלה לי על העצבים! בנוסף לזה יש לי פוסט טראומה ממבצע קדש שבה בעלי הראשון נפל. היה לי ממש קשה ואמרתי לעצמי שאני חייבת להיות עסוקה במשהו.. נזכרתי בצורף במאה שנים של בדידות, שעשה כל יום דגיג, ואמרתי לעצמי שגם אני יכולה לעשות את זה. אז עשיתי סדרה של דגיגים, ותוך כדי העבודה הם הפכו למטוסים. יצאה לי סדרה מדהימה! אני לא התכוונתי לעשות אמנות, אבל זה יצא עם תוכן אמנותי פר אקסלנס, עבודה טובה!

אז אמרתי לעצמי שאמשיך את הפרויקט הזה ואעשה מזה עבודה יותר רצינית, אבל לא יצא לי שום דבר אמיתי. לא היה בזה את הניצוץ, וצריך להיות ניצוץ של משורר בכל עבודה.  מי יודע מה זה הדבר הזה? איזו עבודה הופכת להיות אמנות ואיזו סתם עשויה טוב? אז לא יצא לי, וראיתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה, אז, עם ההומור הדבילי שלי, אמרתי לעצמי שאעשה צב ואכנס מתחת לשריון ואני אשמור על עצמי ככה, שיהיה לי מין מקלט כזה.

אני יודעת מה זה צב? איך נראה צב? אז החלטתי לעשות אובייקטים קטנים משריונות צב וכסף, וכך עשיתי את הראשון, ואז עשיתי לו נקבה ואם כבר זוג אז בן קטן, ואמרתי לעצמי, מה, אין לו איזו סבתא מהשואה? אז עשיתי סבתא נהדרת.. וככה התחלתי לעבוד על צבים, והם הלכו וגדלו, ותוך כדי עבודה הייתה לי כזו תשוקה לחיה הזו ואני כל כך התלהבתי, והתחלתי לקרוא חומרים על צבים וגיליתי חיה מיתולוגית מדהימה! אין חיות כאלה! חיה לא טורפת, ידידותית, שקטה, ואינדיבידואליסטית מוחלטת. בעצם הצב לא יוצא מהבית, לא נכנס, הצב הוא הבית. ופתאום גיליתי תוך כדי עבודה שאני צב. היו שואלים אותי אם אני מזדהה עם צבים, ואני אמרתי- מה פתאום מזדהה? אני צב! יש לי ממש את כל התכונות של הצבים, אני מאוהבת בחיה הזו! וכך 15 שנה התעסקתי בצבים ובצביות..

אני מרגישה כמו צב עם הבית הזה, זה בית ישן, עולה לי מלא כסף להחזיק אותו, לנקות מרזבים ולתקן את הגג לפני החורף, קשה לי לסחוב אותו על הגב, אבל עם כל זה- אני לא רוצה ללכת מפה, רוצה למות פה! כאן יש לי איפה להסתובב. אם יוציאו אותי מפה זה יהיה כמו לקחת עץ ולשים בעציץ, אני אנבול, ואני רוצה למות בכבוד. בעבודה שעשיתי בזמנו עבדתי על צב כשהוא שכב על הגב, מצב שמשמעותו אצל צבים מוות, ואז כששמתי אותו על הקיר הוא פתאום הזדקף. כתבתי עליו  "כמו העצים, גם הצבים מתים זקופים" אני מקווה שהאלוהים יחמול עלי וזה יקרה גם לי, אני מקווה."

ביאנקה אשל גרשוני 1932-2020 

יהי זכרה ברוך

מכירות מישהי שהפוסט הזה יכול לענין אותה? אל תשמרו אותו לעצמכן..

רוצה לקבל מייל כל פעם שאני מפרסמת פוסט חדש בבלוג?

כן, עדכני אותי במייל

אולי יעניין אותך גם

איך להתכונן לשיפוץ
מודל sight

מודל sight לעיצוב פונקציונלי הרמוני יפה ומדויק. אחרי הפוסטים הקודמים

דילוג לתוכן